פירוש שלמה סיריליו על תלמוד ירושלמי פאה ז׳:ה׳

« פירוש שלמה סיריליו על תלמוד ירושלמי פאה ז׳:ד׳:ג׳ פירוש שלמה סיריליו על תלמוד ירושלמי פאה ז׳:ו׳:א׳ »

5 משנה: כֶּרֶם רְבָעִי בֵּית שַׁמַּאי אוֹמֵר אֵין לוֹ חוֹמֶשׁ וְאֵין לוֹ בֵּיעוּר. וּבֵית הִלֵּל אוֹמֵר יֵשׁ לוֹ. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמֵר יֵשׁ לוֹ פֶרֶט וְיֵשׁ לוֹ עוֹלֵלוֹת וַעֲנִיִים פּוֹדִין לְעַצְמָן. וּבֵית הִלֵּל אוֹמֵר כּוּלּוֹ לְגַת.

6 הלכה: תַּנִּי רִבִּי אוֹמֵר לֹא אָמְרוּ בֵּית שַׁמַּאי אֶלָּא בִשְבִיעִית אֲבָל בִּשְׁאָר שְׁנֵי שָׁבוּעַ בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים יֵשׁ לוֹ חוֹמֶשׁ וְיֵשׁ לוֹ בִּיעוּר. עַל דַּעְתֵּיהּ דְּהָהֵן תַּנָּיָיה לֹא לָמְדוּ נֶטַע רְבָעִי אֶלָּא מִמַּעֲשֵׂר שֵׁנִי כְּמַה דְתֵימַר אֵין מַעֲשֵׂר שֵׁנִי בִשְׁבִיעִית. וְדִכְוָותָהּ אֵין נֶטַע רְבָעִי בִשְׁבִיעִית. מֵעַתָּה אַל יְהִי לוֹ קְדוּשָׁה וּקְדוּשָׁתוֹ מֵאֵילָיו לָמְדוּ. קוֹדֶשׁ הִילּוּלִים. הֲרֵי הוּא כְקוֹדֶשׁ שֶׁקּוֹרִין עָלָיו. וִיְהֵא מוּתָּר לְאוֹנֵן. תַּנִּי מַגִּיד שֶׁהוּא אָסוּר לְאוֹנֵן. וִיְהֵא חַיָיב בְּבֵיעוּר. בְּגִין דְּרִבִּי שִׁמְעוֹן פּוֹטֵר מִן הַבֵּיעוּר. וְיִפָּדֶה בִּמְחוּבָּר לְקַרְקַע.

7 תַּנִּי רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אֶחָד שְׁבִיעִית וְאֶחָד שְׁאָר שְׁנֵי שָׁבוּעַ בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים אֵין לוֹ חוֹמֶשׁ וְאֵין לוֹ בֵּיעוּר. עַל דַּעְתֵּיהּ דְּהָדֵין תַּנָּיָיה לֹא לָמְדוּ נֶטַע רְבָעִי מִמַּעֲשֵׂר שֵׁנִי כָּל עִיקָּר. מֵעַתָּה אַל יְהִי לוֹ קְדוּשָׁה וּקְדוּשָׁתוֹ מֵאֵילָיו לָמְדוּ. קוֹדֶשׁ הִילּוּלִים. הֲרֵי הוּא כְקוֹדֶשׁ שֶׁקּוֹרִין עָלָיו אֶת הַהַלֵּל. וִיְהֵא מוּתָּר לְאוֹנֵן. תַּנִּי מַגִּיד שֶׁהוּא אָסוּר לְאוֹנֵן. וִיְהֵא חַיָיב בְּבֵיעוּר. בְּגִין דְּרִבִּי שִׁמְעוֹן פּוֹטֵר בְּבֵיעוּר. וְיִפָּדֶה בִּמְחוּבָּר לְקַרְקַע.

8 רִבִּי זְעִירָה בְּעִי קוֹמֵי רִבִּי אַבָּהוּ מְנַיִין שֶׁהוּא טָעוּן חִילּוּל קוֹדֶשׁ הִילּוּלִים קוֹדֶשׁ חִילּוּלִים לָא מִתְמַנְעִין רַבָּנִין בֵּין הֵ״י לְחֵי״ת.

9 תַּנִּי רִבִּי אַיְיבוּ בַּר נַגַּרִי קוֹמֵי רִבִּי לָא דְּרִבִּי יִשְׁמָעֵאל אִם גָּאֹל יִגְאַל אִישׁ מִמַּעַשְׂרוֹ חֲמשִּׁיתוֹ יוֹסֵף עָלָיו. פְּרָט לְנֶטַע רְבָעִי שֶׁאֵין חַיָיבִין עָלָיו חוֹמֶשׁ. וְחָזַר וְתַנָּא קוֹמוֹי שְׁתֵּי גְאוּלּוֹת הֵן אַחַת לְמַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְאַחַת לְנֶטַע רְבָעִי.

10 תַּמָּן תַּנֵּינָן רִבִּי יוּדָה אוֹמֵר אֵין לְנָכְרִי כֶּרֶם רְבָעִי. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים יֵשׁ לוֹ. אָמַר רִבִּי לָעְזָר כֵּינִי מַתְנִיתָא אֵין לְנָכְרִי כֶּרֶם רְבָעִי כָּל עִיקָּר. רִבִּי בִּיבִּי אָמַר קוֹמֵי רִבִּי זְעִירָא בְּשֵׁם רִבִּי לָעְזָר אַתְיָא דְּרִבִּי יוֹדָה כְּבֵית שַׁמַּאי עַל דַּעְתֵּיהּ דְּרִבִּי כְּמַה דְּבֵית שַׁמַּאי אָמַר לֹא לָמְדוּ נֶטַע רְבָעִי אֶלָּא מִמַּעֲשֵׂר שֵׁנִי כְּמַה דְתֵימַר אֵין מַעֲשֵׂר שֵׁנִי בִשְׁבִיעִית. וְדִכְוָותֵיהּ אֵין נֶטַע רְבָעִי בִשְׁבִיעִית. כֵּן רִבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר לֹא לָמְדוּ נֶטַע רְבָעִי אֶלָּא מִמַּעֲשֵׂר שֵׁנִי כְּמַה דְּתֵימַר אֵין מַעֲשֵׂר שֵׁנִי בְּסוּרִיָּא וְדִכְוָותֵיהּ אֵין נֶטַע רְבָעִי בְּסוּרִיָּא. אָמַר לֵיהּ חֲמִי מַה אָמַר לֹא אָמַר אֵין לוֹ חוֹמֶשׁ וְאֵין לוֹ בֵּיעוּר הָא שְׁאָר כָּל הַדְּבָרִים יֵשׁ לוֹ. רִבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר אֵין לְנָכְרִי כֶּרֶם רְבָעִי בְסוּרִיָּא.

11 שְׁמוּאֵל בַּר אַבָּא בְּעִי הָא בֵית שַׁמַּאי אָמַר לֹא לָמְדוּ נֶטַע רְבָעִי אֶלָּא מִמַּעֲשֵׂר שֵׁנִי כְּמַה דְתֵימַר אֵין מַעֲשֵׂר שֵׁנִי בִשְׁבִיעִית. וְדִכְוָותָהּ אֵין נֶטַע רְבָעִי בִשְׁבִיעִית. וְדִכְוָותָהּ שְׁלִישִׁית וְשִׁישִּׁית הוֹאִיל וְאֵין בָּהֶן מַעֲשֵׂר שֵׁנִי לֹא יְהֵא בָהֶן נֶטַע רְבָעִי. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי שְׁלִישִׁית וְשִׁישִּׁית אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בָּהֶן מַעֲשֵׂר שֵׁנִי יֵשׁ בָּהֶן מַעֲשֵׂר עָנִי. שְׁבִיעִית אֵין בָּהּ מַעֲשֵׂר כָּל עִיקָּר.

12 חֵיפָה שְׁאַל הָא רִבִּי יוּדָה אָמַר לֹא לָמְדוּ נֶטַע רְבָעִי אֶלָּא מִמַּעֲשֵׂר שֵׁנִי כְּמַה דְתֵימַר אֵין מַעֲשֵׂר שֵׁנִי בְסוּרִיָּא. וְדִכְוָותָהּ אֵין נֶטַע רְבָעִי בְסוּרִיָּא. דִּכְוָותֵיהּ לֹא לָמְדוּ תְרוּמַת תּוֹדָה אֶלָּא מִתְּרוּמַת מַעֲשֵׂר כְּמַה דְְתֵימַר אֵין תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר בַּמִּדְבָּר וְדִכְוָותֵיהּ לֹא תְהֵא תְרוּמַת תּוֹדָה בַּמִּדְבָּר. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי לֹא לָמְדוּ מִמֶּנָּה אֶלָּא לְשֵׁיעוּרִין.

13 תַּנִּי רִבִּי יוֹסֵי בֵּי רִבִּי יוּדָה רִבִּי לָעְזָר בֵּי רִבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר לֹא נִתְחַיְיבוּ יִשְׂרָאֵל בְּנֶטַע רְבָעִי אֶלָּא לְאַחַר אַרְבַּע עֶשְׂרֵה שָׁנָה שֶׁבַע שֶׁכִּיבְּשׁוּ וְשֶׁבַע שֶׁחִילְּקוּ. אָמַר רַב חִסְדָּא אַתְיָא דְּרִבִּי יוֹסֵי בֵּי רִבִּי יוּדָה כְּשִׁיטַּת דְּרִבִּי יוּדָה אָבוֹי. כְּמַה דְּרִבִּי יוּדָה אָמַר לֹא לָמְדוּ נֶטַע רְבָעִי אֶלָּא מִמַּעֲשֵׂר שֵׁנִי כְּמַה דְּתֵימַר אֵין מַעֲשֵׂר שֵׁנִי אֶלָּא לְאַחַר אַרְבַּע עֶשְׂרֵה שָׁנָה. וְדִכְוָותָהּ אֵין נֶטַע רְבָעִי אֶלָּא לְאַחַר אַרְבַּע עֶשְׂרֵה שָׁנָה. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי וְהוּא בְשִׁיטַּת בְּנוֹ סוּרִיָּא לְמֵדָה מֵאַרְבַּע עֶשְׂרֵה שָׁנָה אֵין אַרְבַּע עֶשְׂרֵה שָׁנָה לְמֵדָה מִסּוּרִיָּא.

14 כְּתִיב וּבַשָּׁנָה הַחֲמִישִּׁית תֹּאכְלוּ אֶת פִּרְיוֹ. רִבִּי יוֹסֵי הַגָּלִילִי אוֹמֵר הֲרֵי אַתְּ כְּמוֹסִיף פֵּירוֹת חֲמִישִּׁית עַל פֵּירוֹת רְבִיעִית מַה פֵּירוֹת חֲמִישִּׁית לִבְעָלִים. אַף פֵּירוֹת רְבִיעִית לִבְעָלִים. רִבִּי זְעִירָא רִבִּי יָסָא בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן אַתְיָא דְּרִבִּי יוֹסֵי הַגָּלִילִי כְּרִבִּי יְהוּדָה. כְּמַה דְּרִבִּי יוּדָה עוֹשֶׂה אוֹתוֹ כִּנְכָסָיו כֵּן רִבִּי יוֹסֵי הַגָּלִילִי עוֹשֶׂה אוֹתוֹ כִּנְכָסָיו.

15 רִבִּי יִרְמְיָה בְּעִי קוֹמֵי רִבִּי זְעִירָא כְּדִבְרֵי מִי שֶׁהוּא עוֹשֶׂה אוֹתוֹ כִּנְכָסָיוֹ מַהוּ שֶׁיְּהֵא חַיָיב בְּמַעְשְׂרוֹת. אָמַר לֵיהּ כַּיי דְּאָמַר רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי דְּאָמַר רִבִּי אָבִין בְּשֵׁם רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי לֹא סוֹף דָּבָר הֲלָכָה זוּ אֶלָּא כָּל הֲלָכָה שֶׁהִיא רוֹפֶפֶת בְּבֵית דִּין וְאֵין אַתְּ יוֹדֵעַ מַה טִיבָהּ צֵא וּרְאֵה מַה הַצִּיבּוּר נוֹהֵג וּנְהוֹג. וַאֲנָן חָמֵיי צִיבּוּרָא דְּלָא מַפְרְשִׁין. אָמַר רִבִּי מָנָא אִילּוּ נֶאֱמַר כְּבֵית שַׁמַּאי וְיֵשׁ צִיבּוּר כְּבֵית שַׁמַּאי. אָמַר רִבִּי אָבִין כְּלוּם לָמְדוּ נֶטַע רְבָעִי אֶלָּא מִמַּעֲשֵׂר שֵׁנִי כְּמַה דְּתֵימַר אֵין מַעֲשֵׂר שֵׁנִי חַיָיב בְּמַעְשְׂרוֹת. וְדִכְוָותָהּ אֵין נֶטַע רְבָעִי חַיָיב בְּמַעְשְׂרוֹת.

16 רִבִּי בָּא רִבִּי חִיָיא בְּשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן עִיסַּת מַעֲשֵׂר שֵׁנִי בִּירוּשָׁלַםִ כְּרִבִּי מֵאִיר פְּטוּרָה מִן הַחַלָּה כְּרִבִּי יוּדָה חַיֶיבֶת בְּחַלָּה. אָמַר רִבִּי יוֹנָה לֹא אָמְרוּ אֶלָּא בִּירוּשָׁלַםִ אֲבָל בִּגְבוּלִין לֹא.

17 רִבִּי בָּא בַּר כֹּהֶן בְּעָא קוֹמֵי רִבִּי יוֹסֵי כְּדִבְרֵי מִי שֶׁהוּא מְחַיֵיב בְּפֶרֶט מַהוּ שֶׁתְּהֵא חַיֶיבֶת בְּחַלָּה. אָמַר לֵיהּ וְלֹא רִבִּי יוּדָה הִיא וְסָבְרִינָן מֵימַר כָּל הָדָא הִילְכְתָא רִבִּי יוּדָה כְּבֵית שַׁמַּאי.

פירוש פירוש שלמה סיריליו על תלמוד ירושלמי פאה ז׳:ה׳

5 כרם רבעי. בריש פרק כיצד מברכין פליגי תנאי מר סבר בכולהו גרס כרם רבעי כדכתיב קרא בהדיא אשר נטע כרם ולא חללו וגמר לה בג"ש דתבואה תבואה כדאיתא התם ומר סבר בכלהו גרס נטע רבעי דס"ל דכל היכא דנהגה ערלה נהוג רבעי:

6 רבעי. בשנה הרביעית של נטיעתו אית ליה דינא דמעשר שני במילי טובא כדמפ' בשמעתין:

7 אין לו חומש. דמחלל פירות רבעי להעלות הדמים לירושלים אין צריך להוסיף בפדיון חומש ואפילו בעליו הוא הפודה דאין לו כ"כ קדושה כמ"ש:

8 ואין לו ביעור. אין צריך ביעור בשנה רביעית ושביעית שהמעשרות מתבערין מן הבית ואסור להשהותן יותר כדאיתא בפ' בתרא דמ"ש וטעמא דב"ש גבי חומש וביעור פליגי רבי ורשב"ג אביו בגמ' רבי סבר דוקא בשביעית הוא דפליגי ונ"ל הטעם של רבי דכיון דכתיבין בהדיא הני תרתי גבי מ"ש דכתיב אם גאל יגאל איש ממעשרו וכו' וכתיב מקצה שלש שנים תוציא וכו' וס"ל נמי דגמרי ב"ש קדש קדש משום הכי הוכרח לפ' דדוקא אי איתרמי רביעית בשביעית הוא דפליגי דלא נהיג שום מעשר בה ורשב"ג סבר אף בכלהו שני נמי פליגי דב"ש לא גמרי קדש קדש ממעשר:

9 וב"ה אומרים יש לו. למ"ד דפליגי בשביעית דוקא טעמא דב"ה דקא סברי דלחומרא הוא דילפינן קדש קדש ממעשר אבל לקולא דהיינו לפוטרו מקדושותיו דחומש וביעור משום דלא נהיג בה מעשר בזה לא ילפינן ולמ"ד בכלהו שני נמי פליגי טעמייהו כדמפ' בפ' האיש מקדש דב"ה גמרי ג"ש דקדש קדש נאמר בכרם רבעי קדש הלולים ונאמר במ"ש וכל מעשר הארץ מזרע הארץ קדש לה' מה מעשר שני יש לו חומש ויש לו ביעור דבהדיא כתיבי ביה אף כרם רבעי נמי:

10 יש לו פרט ויש לו עוללות. דממון הדיוט הוי והך בבא בין לרבי בין לרשב"ג בכולהו שני שבוע איתא ואפילו במעשר שני נמי פליגי ולהודיעך כחן דב"ה שנוייה גבי כרם רבעי תדע דלרבי דגמרי ב"ש נמי בשאר שני נטע רבעי ממעשר שני הא אית ליה לר' יהודה כב"ש כדלקמן ואפינו הכי קאמר דמ"ש גופיה אע"ג דכתיב ביה קדש נכסיו הוי ומשום הכי חייבו בחלה ואית ביה קידושין ואם כן הכי נמי גבי מ"ש גופיה דהוה ליה למיתני הכי דלב"ש יש לו פרט דממונו הוי וכו' אלא משום דבבא דרישא שנוייה גבי רבעי תני סיפא נמי כרם רבעי אבל ע"כ לא פליגי הכא אלא בקדש קדש דכתיבי בהדיא במ"ש ובכרם רבעי דלא משמע להו לב"ש דמשמעות קדש משמע ממון גבוה דלעולם נכסיו נינהו ומשום הכי לרבי דסבר דגמרי ב"ש גזירה שוה ופי' דדוקא לית להו בשנה שביעית אבל בשאר שני שבוע אית להו לא פי' אלא דוקא בהני תרתי דכתיבי אבל בפרט ועוללות דלא כתיבי בשום אחד מהן דכולי עלמא לא פליגי דבשניהן פליגי ובכלהו שני פליגי דב"ש סברי דאפילו מ"ש גופיה וכ"ש כרם רבעי דנכסיו גמורים נינהו ואע"ג דהא בתרווייהו כתיב קדש במשמעות קדש הוא דפליגו דסברי דלא אתי לאורויי דממון גבוה הוי אלא לענין דבעי פדיון בגבולים והפדוון צריך להעלותו לירושלים אבל לדבר אחר לא וב"ה דפליגי היינו משום דס"ל דמ"ש ונטע רבעי ממון גבוה הוא דמשמעות קדש לה' הכי משמע כר"מ דהאיש מקדש:

11 והעניים פודין לעצמן. אית ספרים דגרסי ליה ואית דלא גרסי ליה ובפ' האיש מקדש ואינו בשום ספר והרשב"א ז"ל לא גריס ליה ובגמ' אפרש זה בס"ד:

12 כולו לגת. ואין לעניים בו כלום דקסברי כולו ממון גבוה הוא כקדשים וב"ה כר"מ:

13 לא אמרו ב"ש אלא בשביעית. דקסבר רבי דב"ש נמי גמרי קדש קדש ממעשר שני וכי לית להו בנטע רבעי קדושה לנטיעה היינו דוקא בשנת השמיטה דלא נהגו בה מעשר שני דשביעית פטורה ממעשרות כדאיתא לקמן בשמעתין:

14 יש לו חומש. כיון דאית בהו מ"ש וכתיב גבי מ"ש ולקמן פריך דאין ה"נ שנה שלישית וששית נמי דלא נהוג מ"ש בהו הוי ליה לומר דפליגי בהו ב"ש וב"ה ואמאי לא פליגי רבי ורשב"ג אלא בשביעית ומשני לה לא למדו נטע רבעי אלא ממעשר שני בקדש קדש:

15 כמא דתימא אין מ"ש בשביעית. דהא הוי הפקר והפקר פטור מן המעשרות:

16 אין נטע רבעי בשביעית. דס"ל לב"ש אליבא דרבי דהרי הוא כמ"ש לגמרי בין לקולא בין לחומרא דבזמן שזה נוהג זה נוהג וב"ה סברי לחומרא הוא דגמרינן כגון לגבי מחיצה ופדיון וביעור וחומש ואסור לאונן הוא דגמרינן דחומרא הוי ולקולא לא גמרינן:

17 מעתה אל יהי לו קדושה בשנה שביעית. לא יהי צריך לא פדיון ולא מחיצה כלל לב"ש וכי תימא הכי נמי והא לא נחלקו ב"ש וב"ה אלא בחומש וביעור אבל בפדיון ומחיצה מודו:

18 קדושתו מאליו למדו. לגבי האי קדושה דבעי מחיצה הוא ותפסתו לא צריך למילף בגזירה שוה ממ"ש דמקרא מלא כתיב בגופיה קדש הלולים הרי הוא כקדש שקורין עליו הלל דהיינו בכורים שקורין עליהם הלל בתנופתם דטעונין מחיצה וכן הדבר הנתפס תחתיו הרי הוא כמדרגת הקדש דטעון מחיצה ואע"ג דבכורים לית להו פדיון כיון דרחמנא אפיק הלול וחילול בדיבור אחד כדאמר לקמן דריש ביה נמי דהנתפס תחתיו הרי הוא כקדש כדדרשינן בפ' מי שמתו גבי זכור ושמור דנשים חייבות בקידוש היום וכו':

19 ויהא מותר לאונן. באותה שנה של שביעית דלית בה מ"ש ויהא נטע רבעי קל דיהא מותר לאונן:

20 תני מגיד שהוא אסור לאונן. לא ידענא מהי קרא ממעט ליה ושמא מהלולים גופיה דאין הלולים אלא לשון שמחה וכן כתיב באבימלך בספר שופטים ויעשו הלולים ותרגום יונתן ועבדו חנגין ובלשון ארמי דקרו ליה מחמת הילולא:

21 ויהא חייב בביעור. כיון דמודו ב"ש דבשנה שביעית יש בו קדושה מטעם דכתיב ביה קדש הלולים ודרשינן כקדש שקורין וכו' א"כ יהא חייב כבכורים בביעור דבכורים טעונין ביעור:

22 ומשני בגין דר' שמעון פוטר מן הביעור. גבי בכורים כדתנן פ"ב דבכורים ואע"ג דקדושים הן לענין מחיצה ואיך הכי נמי נטע רבעי לב"ש אע"ג דבעי מחיצה ואסור לאונן לא בעי ביעור:

23 ויפדה במחובר לקרקע. כיון דב"ש סברי בשביעית דקדושת מחיצה ואיסור אונן דרמי עליה היינו מטעם קדש הלולים ולא מטעם גזירה שוה דמ"ש אם כן אע"ג דבכורים לית להו פדיון במחובר בהא לא ילפינן מבכורים דבכורים לית בהו פדיון נמי בתלוש ונטע רבעי יש לו וכיון דאין להם לב"ש מלמד בשנת ז' לענין לפסול פדיון שלו במחובר לא מבכורים ולא ממ"ש אם כן נטע רבעי נימא דמצי עביד ביה חילול בשביעית כשהוא במחובר ותפיסתו נמי להתפיס קדושתו במחובר אחר וכי תימא ה"נ אלמה תניא בתוספתא דמ"ש כרם רבעי ב"ש וכו' הכל מודים שאין פודין אותו במחובר ובהדיא מוכח התם דאפילו בשביעית נמי אסור ובשלמא לב"ה אתי שפיר דכיון דילפינן ממ"ש לחומרא מה פדיון מ"ש אינו במחובר דאין מעשר במחובר כדאמר בפ' האומר בקידושין אף פדיון רבעי אינו במחובר אלא לב"ש דבשביעית לא גמרי מאי טעמייהו והקשה הרשב"א ז"ל דבמרובה אסיקנא אימא כל המתלקט ופי' רש"י ז"ל כל שעתידים ללקוט והיינו דפריק ליה בעודו מחובר כיון דעתידים ללקוט כדאיתא התם ונ"ל דאין כאן קושיא דשעת הדחק שאני ותנאי שאני ובידו שאני דלאצולי עניים מעבירה שגוזלים ואוכלים בלא פדיון הוא דעביד דכשבא ליד הגזלן לא מצי פריק דהא אינו ברשותו ולהכי כיון דידע שמתקיים התנאי דלקטי ודאי מתנה שיחול הפדיון במחובר שעה אחת קודם שילקטו וכיון דבידו הוא לתלשו ולהניחו על הגדר לאו מחוסר מעשה חשיב ואפילו גבי מעשר נמי מהני כהאי גוונא דגרסינן בפ' האומר דקידושין יתר על כן אמר ר' אליעזר בן יעקב אפילו אמר פירות ערוגה זו תלושין יהו תרומה על פירות ערוגה זו מחוברת פירות ערוגה זו מחוברת יהו תרומה על פירות ערוגה זו תלושין לכשיתלשו ונתלשו דברוו קיימים ומפ' התם טעמא דכל שבידו לאו כמחוסר מעשה דמי ופי' רש"י ז"ל הואיל ובידו לתלוש ולהפריש וכדפרישית והדחק גורם לו להתנות דרגע אחת קודם תלישה פריק ליה ואין שעת הדחק ראיה וההיא שעתא כתלוש דמי דבידו לתלשו וכדפרישית ולא משני והוה מצי לשנויי לב"ש דטעמא דבזמן זה אין פודין אותו במחובר דכיון דבשאר שני שבוע לא מצי פריק דהא גמרינן גזירה שוה דקדש קדש לא פלגינן שביעית משאר שנים:

24 רשב"ג אומר כולה שני אין לו חומש וכו'. דס"ל לרשב"ג דכלל כלל לא גמרי ב"ש קדש קדש ממעשר שני כדמפ' ואזיל והכי פירשו בגמ' דילן פ' האיש מקדש כפי' רשב"ג:

25 לא מתמנעי רבנן מלמדרש בין ה"י לחי"ת. וחשיב כאילו כתובה חלולים והיינו דרשה דריש כיצד מברכין דאמרינן אחליה והדר אכליה ואע"ג דכתיב בהדיא ואיש אחר יחללנו מ"מ צריכי תרוייהו דהלולים אצטריך למדרש פרי אתה מחלל ואי אתה מחלל סמדר כדאיתא פ"ק דערלה וקרא דיחללנו איצטריך לאשמועינן דאיש אחר יחללנו ואע"ג דאינו בעליו:

26 פרט לנטע רבעי שאין חייבין בעליו חומש. כלומר היינו טעמא דב"ש דהא ממעשרו כתיב חומש הוא דקא ממעט אבל פדיון בעי:

27 שתי גאולות הן. דכתיב ואם גאל יגאל לרבות נטע רבעי וכי איתקש לפדיון איתקוש ולא לענין חומש וב"ה סברי אף לענין חומש ומשמעות דורשין איכא בינייהו מר דריש ליה מהלולים ומר דריש ליה ממעשרו דמשמע דממעט ברבעי חומש ופדיון בעי ומר דריש ליה מגאל יגאל:

28 תמן תנינן. בפ' התורם קישות:

29 אין לנכרי כרם רבעי. בתוספתא מפ' דבסוריא מיירי דתניא התם פ"ב ר' יהודה אומר אין לנכרי כרם רבעי בסוריא וחכ"א יש לו ובסמוך מייתי לה ולכאורה משמע לפי גרסת הספרים דר' אלעזר אשמועינן דשני דברים חסרו במשנה חדא סוריא ועוד דנכרי לאו דוקא אלא אפילו בישראל נמי דכל עיקר אין בה כרם רבעי ואין בה קדושה כלל אותה שנה ואפילו לפדיון ואונן ומחיצה ולאו לענין חומש וביעור מיתנייא בלחוד ואע"ג דנהיגי בה מעשרות היינו מדרבנן אבל רבעי אפילו מדרבנן לא ואע"ג דנהגה בה ערלה מדאורייתא דהא ע"כ הכי ס"ל להנך אמוראי דאמרינן בסמוך ר' יהודה סבר לא למדו נטע רבעי אלא ממ"ש וכמא דתימא אין מ"ש בסוריא דכוותיה נמי אין נטע רבעי בסוריא משמע משום דגמר קדש קדש הוא דהיכא דנהוג מ"ש נהוג רבעי הא לאו הכי הוה מיחייב מן התורה אלמא דאית ערלה בסוריא מן התורה דאי אין בה ערלה מהיכן רבעי וסברי הנך אמוראי דכי תנן בקידושין והערלה הלכה היינו הלכה למשה מסיני כדס"ל התם לר' יוחנן ור' יוחנן מרא דהאי תלמודא הוא כמו שכתב הרמב"ם ז"ל בראש ספר מדע וכן כתב הרשב"א ז"ל בתשובה דהך סוגיא סבר כר' יוחנן דערלה בח"ל הלכה למשה מסיני ואפילו הכי אין בה קדושה כלל לגבי רבעי:

30 ר' יהודה כב"ש. אתא לפרושי דר' יהודה דאמר דאין בסוריא נטע רבעי מטעמא דגמר קדש קדש הוי ואפילו לישראל נמי אין בה רבעי והאי דקתני נכרי להודיעך כחן דרבנן דאפילו בנכרי נמי אסרי:

31 כב"ש על דעתיה דרבי. דכי היכי דרבי אשמעינן דמקלי ב"ש בזמן מטעם דגמרי נמי קדש קדש לקולא הכי נמי מקלינן נמי לדידהו במקום מטעם דגמרי נמי קדש קדש לקולא דאלו לרשב"ג אין להתיר בסוריא רבעי דלא אשכחן דב"ש גמרי קולא מקדש קדש וכיון דנהגא בה ערלה נהיג בה נמי רבעי וזו היא דעת הרמב"ם ז"ל שסובר כדפרישית שהן דברים כפשטן שאין מ"ש בסוריא כלל לא מדאורייתא ולא מדרבנן ואפילו בישראל שכן כתב בסוף פ"א דהלכות מ"ש מ"ש הואיל וטעון הבאת מקום ואין מביאין אותו מח"ל לפיכך לא חייב מ"ש בסוריא ע"כ ואי אפשר לקיים פירוש זה מכמה קושיות חדא דפליגי תנאי בספ"ק דע"ז גבי סוריא אי כיבוש יחיד שמיה כיבוש או לא ע"כ לא פליגי אלא אי מעשרות דילה דאורייתא או דרבנן אבל שיהא בה שום פיטור מעשר ליכא למ"ד ועוד דתניא בפ"ק דגיטין בשלשה דברים שוותה סוריא לארץ ישראל למעשרות ולשביעית וכו' ומוקי לה מטעם שוותה כמ"ד שמיה כיבוש ולדידיה הא לא שוותה שהרי פטורה ממ"ש ועוד דאמרינן בפ' העוקר בהדיא דפלוגתא דר' עקיבא ורבנן הויא בין בסוריא בין בהקדש בין בהבקר וסברי רבנן דאע"ג דישראל הלוקח מן הגוי בה בתר שליש פטור אפ"ה מדרבנן מיחייבי התוספות לפי חשבון ומודים חכמים לר"ע דמכל מקום המעשרות כפי סדר השנים שנה של שני שני ושנה של עני עני ע"כ לכן נראה דמן התורה הוא דאמר הכא דאין מ"ש בה ואע"ג דמה שבאנו ללמוד דאין נטע רבעי בסוריא היינו אפילו מדרבנן ואפילו נטע ישראל דהכי משמע לישנא דכל עיקר לא קשיא דלא מצינו תקנות מדרבנן בנטע רבעי דערלה בסוריא מן התורה הויא כדלעיל וכן דעת הראב"ד ז"ל שכתב ונ"ל מה שאמרו שאין מ"ש בסוריא מן התורה הויא כדלעיל שאין מ"ש בסוריא מן התורה הוא דאמרי ואם גזרו עליה מעשרות לא גזרו עליה נטע רבעי ע"כ ופי' זה דחוק לכך נ"ל נכון דמעיקרא ר' אלעזר לא מחדש אלא סוריא אבל נכרי כיון דקתני לה במתני' לא איצטריך ליה למימר אבל פשיטא והכי מוכח סוף שמעתין דבנכרי ובסוריא מוקמי לה דבנכרי הוא דמיירי ור' יהודה הכי קאמר אע"ג דרבעי נמשך מערלה לא תימא כיון דערלה נהגא בשל גוי כדתנן פ"ק דערלה הכא נמי רבעי נהיג בשל גוי לימא דרבעי יליף ממ"ש וכי היכי דמ"ש בגוי אין בסוריא דהא אין מעשר אלא דמטי לשליש וקיימא לן דשליש ביד גוי אע"ג דשוב ישראל לקחה פטור ואפילו התוספות נמי פטור דסתם לן תנא כר"ע וכן פסק הרמב"ם ז"ל בהדיא פ"א דתרומות וכיון דאין מ"ש ביד גוי בסוריא הכי נמי אין נטע רבעי ביד גוי בסוריא דסבר כרבי דאמר בין לקולא בין לחומרא גמרי ב"ש קדש קדש והנהו ברייתות דאמרי דשוה לארץ ישראל ומ"ש יש בה היינו כי הביאה שליש הראשון ביד ישראל כב"ה דלחומרא גמרינן ולא לקולא ור"ע דפ' העוקר מצי קאי כרבנן דהכא דסברי דאע"ג דמעשר אין לו יש לו נטע רבעי תדע דבארץ גופה ס"ל לרבנן דיש ערלה ורבעי בשל גוים כדאיתא בפ"ק דרבויא דכל עץ אכולה פרשתא קאי אע"ג דמעשרות אם נגמרה מלאכתן ביד גוי אין בה וטעמא דלא גמרי ממ"ש קדש קדש אלא לחומרא ולא לקולא ולישנא דנקטינן בשביעית אין מ"ש בשביעית נקטי נמי בסוריא אין מ"ש בסוריא אבל כולהו מעשרות אמרו והא דקאמר כל עיקר בשום שנה מן השנים הוא דקאמר לא בא"י דאין פיטור רבעי אלא בשביעית או בסוריא ביד הגוי בשום שנה מן השנים ושוב מצאתי בדברי הרשב"א ז"ל דגרים בר' אלעזר נמי אין לנכרי בסוריא כרם רבעי כל עיקר כנ"ל:

32 א"ל חמי מה אמרה וכו'. מהדר ליה ר' זירא לרב ביבי דייקא היכי תנן מתני' מי לא תנן:

33 אין לו חומש ואין לו ביעור. ומשמע דמודו ב"ש דבשביעית גופה קדושה יש לו כגון מחיצות ואסור לאונן ותפיסתו דבעי מחיצות ובעי פדיון ואין פודין במחובר כדלעיל הכי נמי סוריא אע"ג דמעשרות לא נהיגי בה ביד גוי הרבעי יהא נוהג בו קדושה דבשביעית גופה אית ביה קדושה ומעשר אין בה ר' אלעזר קאמר ולדידך אי ר' יהודה סבר כב"ש דמתני' היכי קאמר כל עיקר אין לו ומדאקשי ליה ר' זירא לר' ביבי מדיוקא דמתני' ולא מקשי ליה בפשיטות דקתני ועניים פודין לעצמן משמע דלא גרסינן ליה במתני':

34 ה"ג בכל הספרים תניא ר' יהודה אומר אין לנכרי כרם רבעי בסוריא. ולסיועי לר' אלעזר מייתי לה:

35 הא ב"ש אמרי וכו'. אדרבי פריך דאמר לעיל דב"ש ממ"ש למדו קדש קדש בין לקולא בין לחומרא ובזמן דנהיג מ"ש נהיג נטע רבעי א"כ נימא נמי דמה מ"ש אינו נוהג בשנה שלישית וששית דאז דינם מעשר עני כדתנן במס' אבות אף קדושת נטע רבעי אל ינהוג בהן ומשני דלא דמי דאע"ג דאין נוהג בהן מ"ש יש בהן מעשר עני חילופו ואית בהו קדושת מעשרות אבל שביעית אין בה מעשרות כל עיקר:

36 דכוותיה לא למדו תרומת תודה אלא מתרומת מעשר. בפ' התודה נפקא לן דתרומת תודה אחד מעשרה הוא והויא לכהן מגזירה שוה דממנו תרומת ממנו תרומת ה' דכתיב בלחמי תודה והקריב ממנו אחד מכל קרבן תרומה לה' ונאמר בתרומת מעשר והרמותם ממנו תרומת ה' מעשר וכו' כדאיתא התם:

37 כמא דתימר אין תרומת מעשר במדבר. דאמרינן בכתובות בפ' שני דשבע שכבשו ושבע שחלקו נתחייבו בחלה ולא נתחייבו עדיין במעשרות והכי איתא נמי בסוף פ"ק דקידושין:

38 ודכוותיה לא תהא תרומת תודה במדבר. וגמרינן ממנו תרומת ה' ממנו תרומת ה' לכל מילי והא ליכא למימר דלא אקריבו תרומת תודה במדבר דליכא קרבן דכשר במקדש שלא היה כשר בימי משה כדאיתא בזבחים פ' בתרא והא דפריך לר' יהודה ולא פריך לר' משום דר' לא יליף נטע רבעי ממ"ש אלא לענין הזמן ותו לא אלא לר' יהודה דיליף פיטור סוריא דהוא מקום ממקום תיקשי דנימא הך ילפותא דמקום דכי היכי דבמדבר פטירי ממעשר וכדאוכחינן הכי נמי תודה לא תכשר במדבר:

39 אלא לשיעורין. דהיינו אחד מעשרה ולא למדו עיקר חיובה מה שאין כן לענין שביעית וסוריא דכל עיקר פיטורין גמרינן מקדש קדש:

40 לא נתחייבו ישראל ברבעי אלא לאחר י"ד. דאע"ג דבערלה מיחייבי מיד כדתנן בריש ערלה עת שבאו אבותינו לארץ ומצאו נטוע פטורין נטעו אע"פ שלא כבשו חייבין ונפקא לן מדכתיב כל עץ וקאמר ר' יוסי בר יהודה דברבעי לא היו חייבין עד י"ד של כיבוש וחילוק כמא דאין מ"ש אלא לאחר י"ד:

41 אמר ר' יוסי והוא בשיטת בנו סוריא למודה מי"ד. יותר נכון לומר דר' יהודה אביו קם בשיטת בנו דהא פיטור י"ד קדם לפיטור סוריא דסוריא אחר שכבשה דוד שייכי בה מעשרות וא"כ כך למד ר' יהודה כיון די"ד פטורין מנטע רבעי כיון דליכא מעשר בהו הכי נמי סוריא פטורה מרבעי כיון דלית בה מעשר:

42 ה"ג תניא ובשנה החמישית וכו'. ברייתא היא בת"כ:

43 פירות רבעי לבעלים. דנכסיו הוו כדמפ' ואזיל דקסבר ר' יוסי הגלילי כר' יהודה:

44 להוסיף לכם תבואתו. ומשמע ליה תוספת על העיקר דהיינו של שנה חמישית כדמפ' לקמיה:

45 אלא כנגד היצר. ר"ע סבירא ליה כר"מ דאמר מעשר שני ממון גבוה הוא דכתיב ביה לה' הוא ובנטע רבעי נמי כתיב קדש לה' לכך נאמר להוסיף שיוסיף פירותיו בחמישית וישלם לכם כל אותן פירות של שנים שאבדו מכם לשמים:

46 כמא דר' יהודה עשה אותם כנכסיו למ"ש. כדתנן בהאיש מקדש ר' יהודה אומר המקדש במ"ש מקודשת והכי נמי אית ליה לר' יוסי הגלילי וקא דריש להוסיף לכם תבואתו לאורויי דנטע רבעי ממון בעלים הוא ומקודשת והדר יליף מ"ש מיניה בקדש קדש:

47 מהו שיהא חייב במעשרות. לר' יהודה כיון דנטע רבעי חולין הוא בארץ אצל בעלים דלית ביה קדושה אלא לענין מחיצה ואונן ופדיון:

48 דאמר ר' אבין בשם ריב"ל. מעלמא לא ידענא עיקר מילתיה היכא:

49 ואנן חמיין ציבורא לא מפרשי. מנטע רבעי מעשרות:

50 אילו נאמר כב"ש יש צבור כב"ש. דהא לר' יהודה הוא דאיבעי לן דס"ל כב"ש דאמרינן לעיל וא"כ מה תפשוט לענין המנהג והרי גבי ר' יהודה הוא דמספקא לן דפשיטא דאין שום צבור כב"ש ומסיק ר' אבין ממקום אחר נלמוד לר' יהודה דלית בנטע רבעי מעשרות וגמרינן ממ"ש לגמרי מה מ"ש אין בו מעשרות אלא אוכלין אותו בירושלים כמות שהוא כן נטע רבעי נמי:

51 לר"מ פטורה מן החלה. הכי אית ליה בפ' חלק וטעמא דס"ל בפ' האיש מקדש המקדש במ"ש אינה מקודשת דממון גבוה הוא ובחלה עריסותיכם כתיב ולא גבוה:

52 כר' יהודה חייבת בחלה. וטעמיה דס"ל דממון בעלים הוא ור' בא ור' חייא סברי דמיחייבא לר' יהודה בחלה בין בגבולים בין בירושלים ולא גרסינן הכא בירושלים אלא בדר' יונה והוא תנא דפליג עליה דר"מ דמחייב בחלה ר' יהודה בר פלוגתיה הוא בפ' חלק:

53 לא אמרו אלא בירושלים. וההיא ברייתא דחלק דפליגי רבנן עליה דר"מ דמחייבי בחלה לאו ר' יהודה הוא אלא רבנן ולעולם דסברי כר"מ דממון גבוה הוא ובירושלם הוא דפליגי משום שאכילתו של מ"ש שם כחולין דמי לכל מילי כדכתיב ונתת הכסף בכל אשר תאוה נפשך והכי מפ' לה התם:

54 אבל בגבולין לא. דכיון דאין בה היתר אכילה בשעת חיוב חלה דהיינו בשעת גלגול עיסה לא קרינן בה ראשית עריסותיכם ואפילו פדה לאחר מכאן פטורה וכן פי' רש"י ז"ל שם:

55 כדברי מי שמחייבו בפרט. מי אמרינן טעמיה דהך בבא לאו משום דלא גמר כי טעמא דרישא אלא אפילו במ"ש גופא דשייך ביה עיסה נימא נמי הכי דמשום טעמא דנכסיו הוא דמחייבו ומחייבו בחלה נמי הוא דס"ל לב"ש דמיחייבי נטע רבעי פרט ועוללות משום דנכסיו הוי וכן במ"ש נמי דאין בו קדושה אלא מאי דמפ' קרא בהדיא ואע"ג דפלוגתא מיתנייא גבי כרם רבעי אפילו גבי מ"ש גופיה נמי שייכא וכדפרישנא במתני':

56 ומשני ולאו ר' יהודה כב"ש. כלומר מאי קא מיבעי לך מי לא ידעת דבר פלוגתיה דר"מ היינו דר' יהודה דמחייב וכבר אמרינן דבכל הך שמעתא דר' יהודה כב"ש ופשיטא דר' והודה וסיעתו מחייבי בחלה בגבולין:

57 כל הדא הילכתא ר' יהודה כב"ש. ולהכי פטר סוריא מנטע רבעי י"ד שנה נמי פטר לעיל. ולענין הלכה נקטינן כרשב"ג בפלוגתא דב"ש וב"ה ברישא דאין הלכה כר' לגבי אביו וב"ש לא גמרי קדש קדש ממ"ש כל עיקר וטעמא דב"ה דדרשינן קדש קדש ממ"ש ומקשינן לחומרא ולא לקולא ונהיג בשלישית וששית כל דיני מ"ש ובשביעית וכן בשאר שני שבוע ומ"ש ממון גבוה הוא ולא ממון בעלים ובתלמודא דהכא פירשו דר' יהודה וסיעתו סבירא להו כב"ש ברישא וכב"ש בסיפא ברישא כי היכי דפטרי ליה ב"ש בשביעית מחומש וביעור הכי נמי סוריא כי היכי דלית בה חיוב מעשרות פטורה מרבעי ובסיפא כי היכי דמחייבי ב"ש רבעי ומ"ש ופרט ועוללות משום דס"ל דאע"ג דכתיב ביה קדש נכסיו הוי וה"נ סבירא ליה לר' יהודה גבי מ"ש ומחייבו בחלה והמקדש בו מקודשת כב"ש ובגמ' דילן פירשו פ' האיש מקדש דס"ל לר' יהודה כב"ש דלא דרשי קדש קדש ופסקינן כר"מ משום דס"ל כב"ה דדרשי ליה ובמ"ש פסקו כר"מ דכתיב ביה קדש הוא לה' ומשמע דממון גבוה הוא אע"ג דלא כתיב הוא אלא קדש לה' גמר קדש קדש וכדפרישנא:

58 ונוהג בסוריא רבעי. דקי"ל כרבנן דפליגי עליה דר' יהודה ור' אלעזר נמי לא פסק כר' יהודה אלא פירושא דר' יהודה הוא דקאמר דר' יהודה ס"ל כרבי בפירושא דב"ש ופשיטא דלית הלכתא כב"ש ובדברים אלו יתברר לך שמה שכתב הרמב"ם ז"ל פ"י דהלכות מאכלות אסורות ופ"ט דנטע רבעי דאין רבעי נוהג בסוריא כל עיקר כד נאים ושכיב אמרה דאפילו בח"ל נמי נהגא בכרם ובגוי נמי נוהג וכבר חלקו הגאונים עליו והתוס' והרשב"א ז"ל ולענין ח"ל קי"ל כר' יוחנן דהלכה למשה מסיני היא דנהגה ערלה בח"ל ורבעי אינו נוהג בה אלא בכרם והיינו לפחות שתים כנגד שתים ואחד יוצא זנב דקי"ל כל המיקל בארץ הלכה כמותו בח"ל וכן דעת הרמב"ן ז"ל ורב אחא משבחא גאון ז"ל:

« פירוש שלמה סיריליו על תלמוד ירושלמי פאה ז׳:ד׳:ג׳ פירוש שלמה סיריליו על תלמוד ירושלמי פאה ז׳:ו׳:א׳ »